"ההשתתפות במחזה מתוך הקהל מקנה למבוגר את מה שמקנה המשחק לילד... להיכנע באופן נטול בושה לרגשות שעד כה נהג לדכא."
זיגמונד פרויד

התערוכה פטוניה מורכבת מעבודות קרמיקה, רקמה ורישום. תמרה סטראנו משתמשת בה בדימויים הלקוחים ממחזות ועיבודים ספרותיים לבלט על מנת לשרטט מצב רגשי בו תשוקה, מתח ומצוקה שזורים זה בזה. עולמה של סטראנו רווי בליצנים, נערות חצר, בובות ומיטות אפיריון הנמצאות בעיצומן של טקסים, גינונים ופעולות-מחווה שונות. טקסי חיזור, הצדעה ושעשוע מתערבבים זה בזה. המושא שלהם נותר מעורפל ונדמה שהמחווה מסמנת את עצמה בלבד.

פטוניה מעמידה במרכזה נעלם מרכזי, או שמא נעלמת - מערך סימנים, חפצים, וילונות וסדינים, תוצריה של פעולות רקמה ותפירה עמלניות שדורשות שבועות רבים של עבודה דקדקנית. עבודות הרקמה נושאות עימן עדינות גדולה - דימויים רקומים על קנבס שמתגלים לעין תוך התבוננות איטית, העולה בקנה אחד עם אינספור השעות הכרוכות ביצירתם.

סטראנו עוטה על עצמה את הדימוי הארכיטיפי של נערה הכלואה בתוך חדר באחוזת משפחה, בעת שהרווקים מתדפקים על דלתה, ובמקום להשיב להם לחיוב או לשלילה, הליבידו שלה מומר לפעולת רקמה עמלנית. עבודות הרישום והציור של סטראנו מציגות את הצד השני של ההמנעות. הן נדמות כשברי דימויים חלומיים-עכורים, חזיונות של התממשות תשוקה שהיא בה בעת גם הדבר שמעורר את החרדה הגדולה ביותר, הרגע האיום והנכסף בו גוף פוגש גוף אחר.

בדומה למופע קרקס נודד, נדמה שאת התערוכה אפשר היה לארוז במזוודה ולפתוח מחדש במקום אחר: יריד, שוק, או חדר פלאות. סטראנו משתמשת במוטיבים התיאטרליים כדי ליצור שפה רגשית אינטימית ואניגמטית. הדמות הנעלמת שבמרכז המופע של סטראנו מסרבת לפגוש את העולם, להתמסר לו. בקריאה לעזרה, היא מניפה מטפחת מול חלון אטום.