איתמר לוי | צפון דרום
אוצר: ציבי גבע
גלריה מאיה, 5/6/25-19/7/25
טקסט: יונתן הירשפלד

העבודות הקטנות האלו של איתמר לוי הן מנדלות. הן מעגלים. מעגלים חצויים באמצע: למעלה האיגלו הקפוא של התבונה, למטה- בקתת הבוץ האפריקאית של הדחפים הקמאיים. אפריקה היא ילדות האנושות -ואירופה בגרותה. או ההפך, זה מה שיפה במעגל: למעלה אפריקה הזקנה העתיקה ולמטה הנעורים הצפוניים. לוי מזכיר לנו מפות עולם עתיקות שבהן נראה העולם כמו פרח, ירושלים במרכז, וממנה יוצאים שלושה עלי כותרת: אפריקה אסיה ואירופה. מפות שאין להן עניין לשקף את הגיאוגרפיה החיצונית אלא את זו הפנימית. וכך נעשה צפון\דרום גם פנים וחוץ. אלו הן עבודות יפות, עדינות, מעט חידתיות, שניכר בהן שיש בהן תבנית (העיגול, הראש, הדג, הלמעלה\למטה) וזו מתמסרת לצייר ומאפשרת לו, בתורו לתת דרור ללא מודע: חופש פראי בתוך תבנית קשיחה.
מספרים שמבקר האמנות האנגלי רוג'ר פריי שהיה מקורב לחוג בלומסברי התאהב פעם בצעירה צרפתיה. הוא רצה להרשים אותה ונתן לה במתנה מסכה אפריקאית. הוא חשב שהמסכה מבטאת עוצמה ויופי פראיים, קדם תרבותיים, אותנטיים. הוא חשב שהאמן- שאמאן האנונימי השבטי כלא בצורות מופשטות, כמו בהיגיון של הפיסול המודרני, את הרוח של פולחן זימון המתים ומשמעותו העמוקה כחיוב החיים וההיאחזות בם: האהבה. הנערה כך מספרים פירשה לא נכון את המחווה, נבהלה מעוצמת ההבעה הפראית של המסכה, הרגישה נעלבת, פגועה ולבסוף השתגעה וירתה בעצמה. פריי, שהיה גם בעל יומרות כאמן עיצב את מצבתה.
אני אוהב את הסיפור הזה ומעולם לא טרחתי לוודא שהוא באמת מדויק. מה שאני אוהב בו הוא התפקיד של אפריקה כהשתקפות הופכית של אירופה, כאיד פראי מוסתר מתחת לאגו של האדם הלבן, שחשיפתו היא הדראמה של אהבה, חיים ומוות. ואפילו אם נסכים שזוהי דעה קדומה, הרי שדעותיה הקדומות של תרבות יכולות בהחלט להעיד על הלא מודע שלה. ובעצם להשלים את חצי המעגל החסר שלה.
הציורים של איתמר לוי הם הכפלות ראי של צפון דרום הנכשלות שוב ושוב להיות מראה בדיוק משום שהמטאפורות של צפון כ"למעלה" ודרום כ"למטה" קורסות בהם. וברור שהן תקרוסנה, כי מצד האמת הכדור הזה עגול, אין לו "למעלה". והמשמעויות המטאפוריות של המטען הזה קורסות בקלות. הנה כי כן: אפריקה היא הלמטה והיצרים. אפריקה היא הלמעלה והראש. והראש האפריקאי הוא חלום וחולם. פנים וחוץ. הראש הוא עין, הוא דג, הוא ביצה: והביצה היא הלמטה. וחוזר חלילה.
ניתן אולי לנסח זאת כך: בתים משתקפים בנהר בציור של פוסין. להרף עין נדמה שניתן להפוך את הציור והוא יישאר זהה. העננים בבריכת חבצלות המים של מונה בז'יוורני: להרף עין נדמה שאין פה למעלה ולמטה. אבל יש. יש קו. יש קו אופק. קו אמצע. קו שבר: מלמעלה מונה ומלמטה מכנה. קו חוצה את כדור הארץ: מדרום עולם אחד ומצפון עולם אחר. זוהי החגורה שלובשים החסידים המסמלת את חציית הגוף: למטה יצרים ואפריקה של הגוף, למעלה תבונה והאירופה של הנפש. וזוהי כמובן גם המטאפורה הדתית הבסיסית: אלוהים בשמים ממעל, ולמטה שאול. אבל בואו נתעכב בדיוק על הדימוי הזה רק עוד רגע אחד: אלוהים בשמים ממעל. אבל הכדור עגול. השמים מקיפים אותו. משמעות העובדה הפשוטה הזאת, היא שלכל דבר ועניין, בכל רגע נתון, יש יותר שמים מתחתך מאשר מעליך.