מי סימן את הטריטוריה, מי הגביל את מרחב הקיום של הציור? קווים כהים וצרים תוחמים, מזדקרים ומתכופפים. אולי התעקמו מכובד כתמי הצבע הנשענים עליהם, אולי זה בעצם מתקן כליאה לצבעים, או אולי אלו חורבות שנותרו מתקופה אחרת, שבה התקיימו צבעים אחרים?
אנחנו נמצאים בהווה צפוף ולוחמני עד ייאוש. קשה לומר מי מתענה ומי מתענג בגן התענוגות הארציים הזה, אבל עוד יש חיים ויצרים, ויש רצונות.
הנוכחות של שי אריק מגיחה מתוך הציורים חמקמקה כחיוך צ'שר; צורות עיניים נפערות על הבד, מחזירות מבט ריק, אדיש מרוב ידע, חלול מרוב חמלה וביקורת עצמית. לפעמים נדמה שהאמן נהנה מהמצב בו הוא מציב אותנו, משדל אותנו לצרוך סיפוק אסתטי ממרחק בטוח, בזמן שהצבעים שלו נאבקים לעד, קפואים בקומפוזיציה מופשטת.
הצבעים נקנו חדשים מהחנות, הפקק הוסר ובלחיצה קלה על השפופרת נדחפו לצאת אל אוויר העולם. ברגע לידתם הרכה פגשו את המכחול של שי אריק והושלכו אל מאבק הקיום על הבד הלבן, בו כל צבע לעצמו, מחפש פינה שקטה להניח בה את גופו. זה לא מכבר הגיחו לעולם, ובן רגע התבגרו. אלו צבעים ללא ילדות.
יש צבעים שמסתתרים בנקיקים, מחכים שהאיום יחלוף. חלקם מוטלים חסרי תנועה על הקרקע, משמשים כמצע גידול לדור של צבעים חדשים. ויש צבעים שכרתו ברית והשתלטו על מחוז שלם בציור, מנפנפים בדגלם המשותף.
ומאחורי כל זה - מבעד לשכבות הצבע, שוכן הבד הלבן כמו הבטחה, כמו ארץ חדשה, חלום על שותפות בין הצבעים כולם. אבל הבד הלבן החשוף בציורים מולנו מנותק וחסר גישה. ידוע שכל צבעי האור מתאחדים לאור לבן - אבל כאן הם בעיקר נפרדים מתוכו. הגאולה שמציע הבד הלבן קיימת רק במחשבה. ואנחנו פה, בעולם החומר, רחוקים מהאור הזך. אם נערבב את כל צבעי השמן הסמיכים שמופיעים על הבד מולנו, רק נלך ונתרחק אל תוך האפלה.

טקסט: יונתן צופי