יצירתה של אתי אברג'ל מנסחת מרחב בו הפיזי והרגשי מצטלבים, תוך תרגום מצבים של כאב ואבל אישי לכדי פעולות חומריות. במרכז עבודתה ניצב מושג ה"קימה" – מאבק מתמיד בכוח הכבידה שבו הרצון להתרומם פוגש בקריסה ובשבריריות הקיום. אברג'ל פורצת את גבולות המדיום כאשר מסגרות וגרידים אינם תוחמים את העבודה, אלא משמשים כנקודות מוצא מהן גולשים רישומים ואסמבלז'ים כפרגמנטים של עולם חסר. חלל התצוגה הופך לזירה המציעה פתרונות מוחשיים למתחים נפשיים באמצעות מעקות, חבלי טיפוס וידיות אחיזה, המשמשים ככלים מטאפוריים של הישרדות מול הכאוס. דרך מערכת של ניגודים – בין שחור ללבן ובין חומרים ארציים ל"אלמנטים גלקטיים" הנדמים כשברי כוכבים לוכדי-אור – אברג'ל בוראת מארג חדש של סדר המחפש נקודת אחיזה, אור וקימה מחדש.