לירון בן זיקרי, איתמר ברנד, דנה גזית, ליאור חלד שומרוני,
רפי לביא, נוי עזורי, עלמה סרוסי, ריטה צימרמן,
שחר קורנבליט, לילית שמבון
אוצר: עידו כהן
הבית הורוד איכס / עידו כהן
בשנת 1747 נחנך בפאתי פוטסדאם, בגרמניה של היום, ארמון סנסוסי (Sanssouci, בצרפתית: "ללא דאגות"). זה היה ארמון התענוגות של מלך פרוסיה פרידריך השני, המכונה פרידריך הגדול. בארמון הזה – שסגנון הרוקוקו בו נבנה היה כה מזוהה עם המלך עד שקיבל בהמשך את הכינוי "סגנון פרידריכיאני" – מימש פרידריך את נטיותיו האמנותיות באופן חופשי, ללא גינוני הטקס והמדינה שאיפיינו את המעון הרשמי. פיקוחו ההדוק של פרידריך הגדול על עיצובו של הארמון וגניו הדהדו את הנחישות וחוסר הרחמים שהפגין בשדה הקרב.
ברחוב דרובין בראשון לציון עמד בניין צבוע ורוד, שמעקות חלונותיו עוצבו כסרטי עטיפה לבנים המתוחים בין שני עמודים קטנים שבראשם כדור לבן. כשאני ואחיי היינו קטנים, בכל פעם שעברנו ליד הבניין הזה בדרכנו הביתה היינו מכריזים: "הבית הורוד איכס."
פרידריך הגדול היה גם חלילן מדופלם ואף הלחין כמה יצירות. בציור "פרידריך הגדול מנגן בחליל בארמון סנסוסי" של אדולף פון מנצל, משנת 1852, נראה פרידריך מנגן בליווי הרכב קאמרי בפני קבוצה אופנתית של גברים ונשים. תיאור נאמן יותר למקור נמצא ככל הנראה בציור אחר של מנצל, "השולחן העגול של המלך פרידריך השני בסנסוסי" משנת 1848, היות ובימיו של פרידריך הגדול נשים לא הורשו להיכנס לארמון סנסוסי. בציור זה נראה פרידריך בחברה גברית של אנשי צבא ורוח, בהם הדיפלומט והליברטין פרנצ'סקו אלגרוטי והפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר.
כשהייתי בן ארבע, ירדנה ארזי ייצגה את ישראל באירוויזיון עם השיר "בן אדם." הערצתי אותה מאוד והייתי לובש שמלה של אמא שלי ורוקד לצלילי השיר בסלון. באותן שנים גרנו ברחוב קרית ספר בראשון לציון, והיתה לי שכנה שקראו לה שני. היא הייתה "בת" כזאת, ואני והחברה הכי טובה שלי איה, שהיתה טום-בוי עם תספורת קצרה, היינו מלגלגים עליה שהיא אוהבת ורוד.
בסדרת הטלוויזיה "פאלם רויאל", שעלילתה מתרחשת בשלהי שנות ה-60, הדמות הראשית מקסין סימנס נחושה לעשות את כל אשר לאל ידה כדי להתקבל כדי למועדון האקסקלוסיבי אך השמרני של נשות החברה הגבוהה של פאלם ביצ', פלורידה. חברתה הפמיניסטית לינדה, שסבורה שעל מקסין חובבת האריגים הורודים לגייס את יכולותיה לטובת מטרות ראויות יותר, מטיחה בה: "אנחנו נשים שנלחמות על העתיד שלנו!" על כך עונה לה מקסין: "אין לי ילדים. אז מה שחשוב לי, כאישה, הוא לא העתיד. מה שחשוב לי הוא אושר ויופי, היום."
גם לפרידריך הגדול לא היו ילדים, עובדה שלא סייעה להפרכת השמועות שהיה הומוסקסואל. ליתר דיוק, קשה לומר אם היה הומוסקסואל באופן בו אנו תופסים את הזהות הזו בימינו, אך ידוע שפרידריך חלק תכופות את מיטתו עם גברים וביטא את תשוקתו אליהם בשירים אירוטיים שכתב. אחד מהם, "La Jouissance" ("העונג"), הוקדש לאותו דיפלומט אלגרוטי, שכונה "הברבור מפדובה." ואולם העדויות הרבות על ה"אהבה היוונית" שחלק עם בני מינו לא גרעו מהאופן שבו נתפס פרידריך הגדול בקרב אנשי חצרו ועמו, ומן המוניטין שלו כמצביא ומדינאי דגול – כלומר, מגבריותו בעיני בני התקופה. זאת בניגוד לשנות ילדותו, בהן ספג פרידריך השפלות רבות מאביו, פרידריך וילהלם הראשון, על נטיותיו לנגינה וספרות, על עדינותו ועל הזמן הרב שחלק בחברת נשות המשפחה. בשנת 1730 אף הורה אביו להוציא להורג לנגד עיניו של פרידריך את הנס הרמן פון קאטה, קצין זוטר בצבא הפרוסי שהיה ככל הנראה מאהבו של פרידריך, משום שסייע לפרידריך לנסות ולברוח מאביו הנוקשה לבריטניה.
כשעברנו דירה, בצד של אמא בחדר השינה הופיע שולחן טואלט וראי עם מנורה מובנית. זה היה ממש מרגש. בכל פעם שאימי היתה מתאפרת, הייתי מקווה שהיא תדליק את המנורה, שזה יהיה כמו שנשים מתאפרות בסרטים. היא כמעט ולא עשתה זאת, וזה היה קצת מבאס. אהבתי גם לעזור לה לבחור עגילים.
בשנת 1750 צייר פרנסואה בושה את "פומפדור בטואלט שלה," אחד מהדיוקנאות הרבים של ז'אן אנטואנט פואסון, הידועה כמאדאם דה פומפדור, פילגשו של לואי ה-15 מלך צרפת. הדיוקן מתעד את פומפדור בעוד היא עסוקה במלאכת האיפור, אוחזת באצבעותיה הענוגות מברשת brosse à rouge וצובעת את לחייה בסומק ורדרד. חיבתה של פומפדור לורוד הפכה אותו לפופולרי במיוחד בתקופתה. ציירי הרוקוקו הצרפתיים הרבו להשתמש בורודים ומבקריהם ראו בכך סממן לדעיכה אמנותית ולייצוג מלאכותי הנושא עימו מטען שלילי של קוסמטיזציה, הטעייה והונאה. הנחת הצבע על גבי הבד הושוותה למריחת איפור.
ברוח זו, קונן בשנת 1772 הצייר הצרפתי ז'אן בטיסט מארי פייר במכתבו לרוזן ד'אנגיווילר על כך שציירי צרפת הצעירים "חוזרים מאיטליה ומציירים ציורים מלאי צבע וחיוניות, שאט אט הולכים ואובדים בשל הדחף לרצות אומה שרוצה את הכל צבוע בורוד." [1] גם הטשטוש המגדרי שאיפיין את הדמויות המצוירות הרתיע את המבקרים, שהזהירו מפני ה"פמיניזציה" של האמנות. הם קבעו כי מדובר באמנות נשית לא רק משום "שנוצרה עבור נשים ראוותניות, פילגשים מלכותיות וחטטניות בנות החברה הגבוהה, ועבור ידידיהן הנשיים, אלא גם משום שדמתה להן: קוקטית, מזויפת, רדודה, מקושטת יתר על המידה ומאופרת." [2]
למסטיק בזוקה תמיד היה נגמר הטעם נורא מהר. בצעירותי אהבתי את ההתרגשות והציפייה שקדמו לקילוף העטיפה המבריקה, את המגע עם החתיכה הורודה הקשיחה והסינתטית הזו. איך בכלל אפשר ללעוס את זה? ואז הייתי דוחף לפה מסטיק ועוד מסטיק ועוד מסטיק כדי להרגיש התפוצצות של טעם, עד שבבת אחת הוא היה נעלם והייתי נשאר עם כאב ראש מלעיסה אגרסיבית.
פומפדור ופרידריך הגדול חלקו חבר משותף – וולטר, שהוזכר קודם. בשנת 1750 נענה וולטר להצעתו של פרידריך הגדול, שהעריץ אותו זה זמן רב וניהל עמו חליפת מכתבים ממושכת, להתארח בארמון סנסוסי (שהות שהסתיימה כעבור שלוש שנים עם גירושו של וולטר בבושת פנים). בנובלה הסאטירית "קנדיד, או האופטימיות," שיצאה לאור בשנת 1759, וולטר תוקף בלשון מושחזת את משנתו הפילוסופית האופטימית של גוטפריד וילהלם לייבניץ, שגרסה, בפשטות, שעולמנו הוא הטוב שבין כל העולמות האפשריים, או במילים אחרות ש"הכל זה לטובה" – גם העגבת בה נדבק פנגלוס, מורו האופטימי של קנדיד, בעקיפין מכריסטופר קולומבוס. אפשר לומר שלייבניץ בסך הכל ניסה לראות את העולם "דרך משקפיים ורודים."
בכתה י' קניתי חולצת פולו בגוון ורוד פוקסיה. היה פתאום טרנד כזה שגברים סטרייטים לבשו ורוד וזה היה מקובל. עבורי היתה לזה משמעות אחרת: פתאום הייתי חופשי ללבוש משהו הומואי בלי שיחשדו בי.
בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, אמר הצייר רפי לביא על כניסת הורוד לציוריו: "הורוד בא אחרי הלבן שהוא אנטי-צבע שבא מפני שנמאס לי מצבעים. התחלתי לעשות ורוד כי חיפשתי צבע שלא ישב בתוך הצבעוניות המקובלת מבלי שיהיה אנטי-צבע." [3] ההתמקמות הזאת "בין-לבין" היא שהפכה את הורוד לזירת התגוששות תרבותית, אסתטית ואף מוסרית לאורך ההיסטוריה.
אמן הדראג רו-פול מציין תכופות כי "דראג לא מסתיר את מי שאנחנו, אלא מגלה את מי שאנחנו באמת." הייתכן ומה שהפחיד את מבקריו של בושה ושל יתר חסידי הרוקוקו היתה האמת שנחשפה דרך הורוד? את היותו סמל להתפכחות דווקא, ולא להדחקה ילדותית? שהרי הבחירה בורוד מאפשרת להיות טבעי ומלאכותי, גבוה ונמוך, מתוק ומופקר, אופטימי וסרקסטי, או במילים אחרות – להכיל ניגודים. הורודים בהם נצבעה האמנות בתקופתו של פרידריך הגדול, אפיינו גם את חייו: באובייקטים בהם הקיף את עצמו בארמונו, באכזריותו ובכנות של בחירותיו הרומנטיות.
______________________
[1] Hyde, Melissa Lee, and François Boucher. Making up the Rococo: Francois Boucher and His Critics. Getty Research Institute, 2006, 88.
[2] Ibid., 4-5.
[3] מצוטט אצל שרה בריטברג-סמל, ה"אסתטיקה" של רפי לביא. מתוך: שרה בריטברג-סמל (אוצרת), חנוך רון, רפי לביא – מבחר תמונות, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1979.