top of page

The Albatross

Artist:

Jun

2024

Main Gallery

Text by Diana Vives

PDF_file_icon.png

Download Catalogue Here

Alessandra Acierno

Alessandra Acierno | The Albatross

כמו שחקניות בחלל תיאטרלי המדמה במה ותפאורה, הדמויות בציוריה של אצ'רנו הן גיבורות בסצנות ליליות שנעות בין חלום למציאות. בעודנו מתפתים להיכנס אל תוך אפלוליותיה של התמונה, עיננו מסתגלות לעלטה, ובתוכה מתגלות סצנות יומיומיות וסוריאליסטיות כאחד. במסתורין החשיכה, חושינו מתחדדים, ולפתע חפצים ומקומות מוכרים נראים מאיימים, והשקט מרגיש מטעה. האפקט הנוצר מדמה קרקע חלקלקה, חוויה לימינלית מערערת הטמונה במפגש בין אלמנטים שאינם מתחברים בטבעיות. תחושת אי היציבות הזו מתרחשת פעמיים אצל הצופה: גם בפענוח האירוע המתואר בציור, וגם במפגש הוויזואלי שלנו עם הצבעוניות העמומה בה אצ'רנו משתמשת. האדם הוא בעל חיים פעיל-יום. האישונים שלנו מתרחבים באור נמוך, וכמו צמצם שנפתח לרווחה, הרשתית קולטת "רעש" ויזואלי אקראי, וכך מותירה לדמיון להשלים – ואף להעצים – את המציאות.
סדרת עבודות זו, המתארת חזיונות תעתועים הנעים בין חלום לסיוט, מצטרפת למסורת ארוכה של אמנים אשר חקרו בעבודתם את הנושא. בניגוד לטנבריזם של הקיארוסקורו בו השתמש קאראווג'ו, אצ’רנו לא נסמכת על מקור אור יחיד על מנת להעצים את הדרמה. ציוריה מדמים לילות ללא ירח, המזכירים את 14 הציורים השחורים של גויה (שצוירו כתגובה לזוועות אליהן נחשף בתקופתו), כגון "סאטורן טורף את בנו", ו"אל פרו", הידוע גם בכינויו "הכלב הטובע". בעלטה שכזו, בה העין מתחילה להבחין בין שלל גוונים של אפור, ומזהה את ההבדל הדק שבין ירוק לכחול-ירוק, צבעים שקטים לפתע הופכים בוהקים כגחלים לוחשות.
'המפגש' הוא אלמנט מרכזי בעבודותיה של אצ'רנו: הוא אוצר בתוכו רובד של עימות, מתח וזרות, במיוחד בחסות החשיכה. כפי שאמר קפקא, שסבל מנדודי שינה: "פחד מלילה. פחד מאין-לילה. חלומות!" [1] אם בעבר החושך המוחלט נתן חסות הן לטקסי קדושה והן לחטאים, הרי שבעידן האור המלאכותי הוא הופך למטאפורי בלבד. אצ'רנו מחזירה אותנו לעומקה של אותה עלטה, בה החושים שומעים כל צליל בדממה; מריחים את הדג שמת מחוץ למים; חשים את ארומת אוויר הלילה העולה מן האוקיינוס; קולטים את ניחוח המושק הנודף מתוך ירכיים מפוסקות.
יצירות ספרותיות מהוות מקור השראה מרכזי בעבודותיה של אצ'רנו. סדרת ציורים זו מזכירה מיד את יצירותיהם של קפקא וקאמי, אך גם את עבודתם של חוליו קורטאסר, גוגול ובקט. הכותרות של שתיים מהיצירות, אמריקה ותיאטרון הטבע של אוקלהומה בלילה, לקוחות מהרומן הראשון הלא גמור של פרנץ קפקא, בו חקר מוטיבים של אבסורד חברתי ועול קיומי הנעוץ בבושה. כמו כן, הזרות (או הדה-פרסונליזציה) אותה שיקף קאמי ב"הזר" נוכחת גם היא ביצירות אלו.
בין האלמנטים השונים בתערוכה ניתן גם לפרש את שמה, האלבטרוס, כרמז לנטל פסיכולוגי - כעול החטא אותו נאלץ לשאת יורד-הים שהרג אלבטרוס, בבלדה של סמואל טיילור קולרידג' "שירת יורד-הים הישיש" (1798), או כסמל לקרע בין העולם הטבעי והרוחני שנגרם ממגבלות התבונה האנושית. כפי שמרומז בפואמה של בודלייה בעלת אותה הכותרת, האלבטרוס של אצ'רנו משקפת את הרס הנשגב על ידי היומיומי.
כרפרנס מובהק לציוריו האייקונים של בלטוס, עבודותיה של אצ'רנו מאופיינות גם הן בחלוקה של במה ותפאורת רקע, המזכירה סט תיאטרלי. כל אחד מציוריה הוא כמו מחזה שלם המזוקק לכדי מערכה אחת: ביצירה שלה Otto and Klaus, שני הגיבורים מתקיימים יחד במודל "בקטיאני" של כמיהה מעוררת רחמים וחיבה נכזבת. קלאוס הכלב דוחה באדישות פעורת עיניים את היותו סמל החברות. כך קורה גם בציור-Night Walk בו נראים זוג כלבים המתרחקים מאדם המעשן לבדו על שפת הים באישון לילה.
גם בני האדם בסדרה אינם מתקשרים ביניהם, אם כי חלקם בוהים בדריכות בצופה. הציור Leaving The House, Followed גורם למתבונן תחושת אי נוחות ואי וודאות. המאורע בציור קפוא בין עבר ועתיד, והסצנה המוזרה עמומה מכדי לאפשר לנו לפרש אותה באופן חד משמעי. הבדידות שמפרידה בין הדמויות שוברת את גבולות הציור ואוספת לתוכה גם את צופה המתבונן במפגש - וכל הנוכחים בו מנוכרים.
ב- Evening Broadcast, אצ'רנו מציפה את החושך באור אדום המזכיר פיפ-שואו ברובע החלונות האדומים; או הדמיית ראיית לילה תרמית דרך אמצעי ריגול או בינה מלאכותית. הדמויות היושבות זו לצד זו חיות בעולמות נפרדים, המשקפות סצנה ביתית אותה האמנית מתארת כ'אימה שקטה – אימת הצפייה בשידור הערב, אימת הניכור הפרברי'. השימוש בגוון אדום רווי כדם לצד ירוק צהבהב מעורר את החשד שעבור צופה עיוור צבעים, ייתכן שהתמונה אינה קיימת כלל. מהי אם כך המציאות? שאלה זו נוכחת גם בכותרת של אחת מיצירותיה, non-sum hic , ביטוי לטיני המתרגם ל"אני לא כאן", בו הדיוקן מתפוגג – כמו אבק המתנדף מכנפי עש בתעופה.
המציאות המשתקפת באלבטרוס מתפוררת בזמן אמת, מתחמקת מאחיזתו של הצופה – כמפגש חולף. ייתכן כי האינטימיות המטרידה בעבודותיה של אצ'ירנו נובעת בבסיסה מיחסה של האמנית לציור עצמו כמפגש עם הבלתי אפשרי: כאשר האינטואיציה של האמנית פוגשת את רצונו העצמאי של הצבע, תמונות מן התת-מודע החמקמק מצליחות להתגלות, ולו רק לרגע אחד.

[1] מחברות האוקטבו (18 באוקטובר, 1917)

Pushed up against the picture plane of a vast theatrical set divided by foreground and background, Acierno's figures are protagonists in night-time scenarios charged with a dream-like quality. Drawn into the darkness, our eyes adjust, and different elements resolve, some mundane and others surreal. In this state of heightened awareness, as familiar objects and places assume eerie qualities, the stillness feels misleading, obscure in every sense. The effect is 'slippage', a liminal experience occurring at the juncture between disparate elements. Here, slippage is both in the illustrated event and in our visual encounter of Acierno’s low-key palette. Humans are a diurnal species. Our pupils dilate in low light, and through this greater aperture, our retinae pick up random noise, giving the imagination free reign to augment reality.
With her oneiric visions, Acierno rejoins a long tradition of artists who have probed the genre. Hers is not the tenebrism of Caravaggio's chiaroscuro, with its single light source used to dramatic effect. Her nights are moonless, recalling Goya's fourteen 'pinturas negras', painted as a response to the horrors of his age, which include Saturn Devouring his Son, and El Perro, also known as The Drowning Dog. It is in this darkness, in which our vision discerns shades of grey, and the more visible wavelengths halfway between green and blue-green, that Acierno's colours quietly smoulder.
The ‘encounter’ is central to these works. It is a word that carries an undertone of confrontation and suggests the tension or uncanniness that accompanies an encounter, especially under cover of darkness. As Kafka, who suffered from insomnia, noted: “The Dread of night. Dread of not-night. Dreams!” [1] But where it was once the realm of activities both sacred and profane, true darkness is receding into a certain trope in an age of artificial light. Acierno returns us to this depth of darkness, where senses are heightened to hear sounds in the silence, to almost smell the death of a fish out of water, the mid-ocean night air, the musky scent barely contained between parted thighs.
Literature plays a formative role in the artist's practice. For this series, she evokes the works of Kafka and Camus, but so too, Julio Cortazar, Gogol and Beckett. The titles for two of the works, Amerika and Nature Theatre of Oklahoma at Night, are borrowed from Franz Kafka's incomplete first novel. His exploration of social absurdity and existential heaviness or shame, and the otherness or depersonalization examined by Camus in The Stranger were likewise key themes for this body of work.
Among the indices in this show, one could read its title, The Albatross, as a significant allusion not just to a psychological burden - the weight of sin borne from its killing in Samuel Taylor Coleridge's The Rime of the Ancient Mariner (1798) - but, moreover, to the rupture between the natural and spiritual worlds caused by human incomprehension. It is a destruction of the sublime by the mundane echoed by Baudelaire's poem of the same title.
Another referent for the artist is Balthus, and Acierno’s works are similarly imbued with set-like divisions of foreground and background. As she suggests, a painting is a one-act play, and in her piece Otto and Klaus, the two protagonists coexist in a Beckettian tableau of pitiful yearning and unrequited affection. The canine Klaus refuses the symbol of companionship expected of his kind with wide-eyed indifference, much like the dogs in Night Walk are separate from the man smoking on the seashore in the dead of night.
Nor do the humans throughout the series connect among themselves, though some glare intently at the viewer. Leaving the House, Followed evokes the unease of not knowing. Suspended between past and future events, the work exists in a state of dislocation, too ambiguous for the viewer to interpret with any certainty. The solitude that separates the figures extends beyond the frame to the viewer observing the encounter - outsiders all.
In Evening Broadcast, Acierno floods the darkness with red light, recalling the peep shows of pleasure districts, or thermal imaging of surveillance and AI. Her figures, seated alongside each other, exist in separate worlds, expressing a domestic scene she describes as 'small horrors – the horror of the evening broadcast, the horror of suburban alienation'. The pairing of her highly oxygenated blood red with sallow green prompts the idle speculation that for a colourblind viewer, the image may not exist at all. What is real? A question that rests in the title of one of her works, non-sum hic - Latin for "I am not here" - the spectre-like portrait that appears to almost resolve and dissolve like a smudge from the fragile dust of beating moth wings.
That which is real in The Albatross is left receding, slipping slightly beyond the viewer’s grasp – a fleeting encounter. Perhaps the unsettling intimacy of Acierno's images is owed to her relationship to painting itself as an encounter with the uncanny, evolving through the volition of pigment and intuitions of the artist's subconscious, almost in sight, yet ever receding.
________________________________________
[1] Blue Octavo Notebooks (Oct 18, 1917)

bottom of page