בפרישה המדמה הטל איזומטרי מציבה עדי ויצמן במרכז תערוכתה אובייקט חסר אפיון – פאותיו אינן חולקות נקודות מפגש והן פוזרו בחלל באופן שמקשה על חילוצו של ייצוג מרחבי או תכליתי מובהק. לפיכך, כול שנותר להיאחז בו זו תחושה עמומה שעוד רגע קט איבריו של החפץ יתעשתו ויתלכדו לכדי ממשות מוגדרת. כבשגרת עשייתה, גם בעבודה זו, ויצמן נוקטת במרכיבים צורניים בסיסיים ובאסתטיקה צנומה של קו ישר וזווית ישרה - קואורדינטות לכינונה של בדיה מבוססת מחוות של נתק, ריקון וחסך.