בתערוכתה בגלריה מאיה מציגה נועה ליבל מיצב רישומי שיצרה בשנה האחרונה, הנפרש מן הכניסה לחלל הגלריה עד לחדר הפנימי. בכניסה מקבלים את פנינו שני רישומים גדולים, המורכבים ממספר יחידות, שנוצרו במהלך השנה שלפני השבת השחורה. בחדר הפנימי מוצג מיצב רישומי, המשתרע על פני שלושה קירות. שני גופים של עבודות זמן, שנצח מפריד ביניהם.

מרתק לעקוב אחרי תהליך העבודה של ליבל. הרישום נעשה על נייר כותנה כבד ומורכב מיחידות מרובעות, בעלות קנה מידה משותף. העבודה מתחילה בהחלטה על מספר היחידות, שייצרו יחידה אחת גדולה ושלמה. כל ריבוע משנה את מיקומו בתוך המכלול יותר מפעם אחת, ולעתים לא רק המיקום משתנה, אלא גם הכיוון. העבודה מתפרקת ומורכבת כל פעם מחדש, ומתקדמת כמו פאזל, שתמונתו השלמה אינה ידועה מראש ומתהווה תוך כדי תנועה.

החלקים זזים, משנים מקום ללא הרף ומייצרים מערכים מרובים. הפעולה, התנועה והתזוזות בחלל הפיזי של הסטודיו משפיעות על הרישום. חוטים סמויים נקשרים ומעמיקים את הזיקות בין ההתרחשויות על הנייר. החלל, שאותו מנסה ליבל למצוא, ליצור, לברוא ברישום, מתהווה תוך תנועה ואגב שינוי מיקום החלקים בעבודה. העבודה הטונאלית בכתמים ובמחיקות והחיפוש אחר מצב הרמוני ואיזון בין האור לחושך מייצרים נוכחות של מקום. החלל המתקבל הוא רב-ממדי ותַחוּם, ובו בעת – נמתח אל עבר האינסוף ומשרה תחושה של אחדות ושל זרימה.

את הציור מתחילה ליבל בהשחרה אקראית של הנייר. חושך. תוהו. הפעולה הבאה תהיה התבוננות באפלה ותהייה, קריעת חללים לבנים, עבודת מחיקה וחיפוש אחר האור. מכאן מתרחשת תנועה בלתי פוסקת של חיפוש. כל אלה מתהווים לכדי סימנים, המאפיינים מקום לא מזוהה ובלתי ידוע, ובו בזמן – מקום המהדהד פנימיות עמוקה ואוניברסלית, ארכיטיפית.

העבודה החדשה, המוצגת בחלל הפנימי של הגלריה, נוצרה במהלך ששת החודשים האחרונים, בתקופת המלחמה. ליבל עבדה במקלט הבניין שבו היא גרה; בסוף כל יום הורידה את העבודה מן הקיר ותלתה אותה שוב ביום העבודה הבא. הורדת העבודה ותלייתה בכל פעם מחדש הוסיפו ערעור למלאכת הפירוק וההרכבה. הניסיון להגיע לחוויית שלם נעשה בזמן מאתגר במיוחד ונבחן מחדש עם כל תלייה של העבודה.

בכל פעם נוספים לעבודה חלקים, והיא גדלה ומתפרשת על פני חלל המקלט. המצב המערער, חוסר הביטחון והכאוס במציאות מציפים. חוסר השקט חודר אל תוך העבודה, והיא הופכת להיות אקספרסיבית ותזזיתית. לנוכחות הגריד, הקו הנוצר מחיבור בין חלקי העבודה, נוסף הרישום הקווי, הקליגרפי. הקו והכתם הופכים למובהקים ולסוערים יותר, מנסים לאחות את החלקים ולהגדיר דימויים ספציפיים. האיחוי והפירוק והמאבק בין החושך לאור מקצינים. עולה תחושה של דחיפות, של מאבק לא פתור. השלם ההרמוני, הקיים בעבודות שנוצרו לפני 7 באוקטובר, מתערער.

השבר במציאות מתעצם לנוכח המתח הנרקם בין העבודות ש"לפני", המצליחות לייצר נופים קוסמיים שיש בהם מן הנשגב, לבין העבודות של "אחרי", שאינן מצליחות להתאחות, ומבטאות את סערת הנפש והשבר. תערוכתה של ליבל נותנת ביטוי חי ומטלטל לתקופה הנוכחית.

מאיה כהן לוי