top of page

Hugs and Kisses

Artist:

Feb

2024

Main Gallery

Curator: Menahem Goldenberg

PDF_file_icon.png

Vered Shilony

חיבוקים ונשיקות

הממד החלומי של התרבות - זה שמבקש לעורר ולעבד את הכאב הרגשי והסבל הקיומי - הפך מציאות. מציאות אל-בייתית, מאיימת, חשופה עד כאב, עכורה כמו ממשות. כמו ביטוי גופני, אינטימי, אירוטי, שהוחצן למחוות שלום ופרידה גנריים וחסרי ייחוד. כמו זיכרון וגעגוע לחום ואהבה הניתנים ללא תנאי, ילדות תמימה, שהפכו סיומת סנטימנטלית, נוטפת ניכור, בהודעות אלקטרוניות ומסיבות חשק. הגבולות העדינים, הנקבעים במגע, שבין האישי והציבורי, שבין הפרטי והפומבי, התמוססו בעודפות החוויה הרגשית. רגישות חומרית התנוונה לרגישות אינטלקטואלית, אינטימיות הושחתה על ידי התענגות. עד שנדמה שהעידון התרבותי הובס בידי הקיום התרבותי.

אל מול פני השטח רוחשי הזימה של הקיום התרבותי - הנתמכים בעומקים נפשיים וב׳תרבות קיומית׳ (שמגזין הוא אחד המאפיינים/סימפטומים שלה) - פועל הציור של שילוני כדי ללכוד את ׳פני השטח׳ של הנפש, לנסח את ׳האמת של הסובייקט׳, שמעניקה ׳עומק׳ למציאות. פני השטח של המסך הופכים לפני השטח של הקנווס; הקרנה הופכת הפשטה; קומפוזיציות הופכות פרופורציות, ויוצאות משליטה. המשטח ההומוגני, המוחלק והנקי - הלא נוכח, האובייקטיבי, הבורגני - של קנווס מרוח בג'סו אקרילי, נמרח בדבק ארנבות משני צידיו והופך למצע אובייקטי, דמוי קלף: דינמי, נוכח ומגיב בהתאם. תשתית הופכת תכונת אופי, צוברת ניסיון, מלכלוך ועד דוגמת רצפת הסטודיו. כמו דלילות צבעי השמן שנמהלים באבקת הגרפיט של רישומי ההכנה, ממירים דימוי בחומר, הופכים עכורים, מוחקים ומוסיפים טקסטורות לאפקט. הזמן הקפוא והמאורגן של הדימוי במגזין משוחרר ואיתו משתחררים הגוף והנשמה (של השחקנים והדמויות), הצורות והצבעים (של הסט והתסריט), אל התנועה הפנימית שלהם, אל החומריות הגרוטסקית, המגרה, והמוחלטת שלהם. מערכות יחסים חותרות למגע, דרמה ומאבק (מעוררי חרדה) מהדהדים ישירות וכנות (מעוררי אימה). אילמות הקולות החנוקים בדפוס שולחים אדוות ברחבי הבד.

סרט מהדהד צילום שמופיע כציור;
נטורליזם מהדהד ריאליזם שמופיע כאקספרסיוניזם;
טבע מהדהד תרבות שמוצגת כאנושיות;
ערום מהדהד פורנוגרפיה שמוצגת כמיניות;
השילוש הקדוש שכמו טבוע בגנטיקה של הדימוי.

כך נותר הציור של שילוני כן, ישיר ובוטה, חף מציניות או ביקורת - במערומיו - בעוד שהדמויות מוחצנות אל אנושיותם, כמעט קריקטורות ובכל זאת בני אדם, בעוד שהצבעים מתכנסים לצורות שהופכות כמעט ארכיטיפים ובכל זאת שימושיים. כך פועל הציור לפגוש בעובדתיות של הדימוי, ברצינות ובמחויבות שהוא נושא איתו, בחושניות ובגורל שהוא קובע. מבקש להאיר ולעורר את הפונקציונליות של הדימוי מבעד לאפקטיביות שלו, להפוך אותו לא רק מורגש, אלא נתפס, מזוהה, גם אם לא תמיד או מיד מובן. כך הופכת שילוני את המרחב הציורי - מהקנווס ועד לדימוי, מהקו ועד לכתם, מאבקת הפחם ועד לצבע השמן, מהדפדוף בדפי המגזין ועד החזקת המכחול - למרחב חושני, פתייני, מגרה, שבו מצבי נפש והלכי רוח, יציאה מאיזון, אי יציבות, עיוות וריגוש הופכים תכונות חומריות (נוירוטיות) של הדימוי.
להבדיל מהמבט הממוסך, המציצני באופיו, מתמקמת שילוני בתוך מרחבי החלימה בהקיץ, וכמו מתבוננת ומציירת מתוך הדימויים. כמו מבקשת להבחין ולתפוס את הרוח המפעמת בדימוי. לתפוס את האופן שבו לובשת הנפש גוף, בשר, יצרים ותשוקות כדי לייצר הרגלים וניסיון. לרשום את האופן שבו ׳האור הפנימי׳ פוגש בתאורה חיצונית כדי שהעולם ימשיך להתקיים.

מנחם גולדנברג

bottom of page