סיפורים לליטל
דורית רינגרט

"קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישות כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין־קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה'כניסה' שלה, השקט המחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים־עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני האחרון, זה של אחת־עשרה וחצי בלילה, שממנו ירדה."[1]

אימה של ליטל מספרת לה שלושה סיפורים. אלה אינם סיפורי אלף לילה ולילה, אלא עדויות המסופרות לליטל בקול מונוטוני, המלווה שלוש עבודות וידאו שיצרה ליטל. הטקסט הוא נרטיבי, טקסט המגולל בקצרה שלוש מערכות יחסים בין האם לבין גברים שהיו מאהביה/בעליה אשר בסופם היה על האם לנוס על נפשה, על מנת להגן על עצמה ועל ילדיה. מילותיה של האם נשמעות בעת שליטל מניעה בידה מנסרה קטנה ושקופה הסורקת רישומים וציורים שרשמה וציירה, או אף לוכדת בחטף את גופה הערום או את דמותה של האם כשהיא ישובה ומתעסקת בנייד. האור החודר מבעד למנסרה קוטע, ממיס, מפרק, מאיר, חודר, משכפל ושוב מפרק לחלקיקים קליידוסקופיים את המראות, כך שנוצר מעין מופע קסמים מרהיב וחמקמק, כשקולה החדגוני של האם מלווה ומלווה את המראות. הקול מייצר רצף סיפורי בעוד המראות מפורקים. דיבורה האיטי, הלקוני, מטעה, אינו מסגיר את הדרמה.

מה בין קולה של האם למבטה של ליטל?

קולה של אם, קול ראשוני, קדום – קודם לכל מראה, הלמות נשימה ודופק של לב.

בספרה היפהפה קול צעדינו, פותחת רונית מטלון, בהתחקות הבת אחר הקול, קול צעדיה של האם החוזרת הביתה מעבודתה בשעת ערב מאוחרת. (בציטוט המובא כאן לעיל). כמו אותה ילדה, דומה שרובנו מתקיימות בציפייה ובדריכות כה מכוונת לקולה, לצעדיה, לתנועותיה, עוד בטרם נאמרה מילה.
ליטל מקשיבה לקולה של אימה והיא רושמת את מראה גופה שלה בעירום או בכסות בד רך.

הרישומים שפורסת ליטל הינם דיוקנאות עצמיים של גופה הרשומים בעפרון רך, רישומים שרושמת מתוך התבוננות בצילומים שצילמה את עצמה, צילומים העוברים עיבוד צורני טרם רישומם, כך שנוצרת דמות כלאיים שחלק מאיבריה קטועים, משוכפלים או מוחלפים. רישום אשר יכול היה להיחשב ריאליסטי לולא השיבוש שיצרה בהם ליטל. הדמויות מנותקות מהקשרן, ללא רקע וללא סביבה. הגוף נאמד במלוא כובדו – גוף בשרני, חושני, הנושא עימו את שנותיו. תנועת היד הרושמת מדודה, זהירה, עוקבת אחר פני השטח של העור ומזמנת מגע וקירבה. תנוחות הגוף אינן מצניעות את איבריו האינטימיים, אלא להיפך, לא פעם נדמה כי נקודת המבט מאזכרת צילומי פורנו – "מבט על' חודרני הנפער ופוער את הגוף. בין הדיוקנאות ובתוכן שוזרת ליטל רישומי עיפרון ריאליסטיים שמתארים אובייקטים מתכתיים, המוגדרים כאמצעי עינויים, כמותם נהוג היה להחדיר או להצמיד לגוף המעונה כגון אובייקט דמוי פרח הנקרא 'אגס העינויים', שהוחדר לאיברי המין ונפתח אחר כך עד כלות הנשימה... נראה כי העבר המחלחל לגוף הפרטי אינו רק עבר משפחתי, אלא עבר של דורות, של שושלות. האם ניתן לחלץ זהות עצמאית מתוך הקולות העוטפים, מתוך המבט הפורנוגרפי, מתוך נהלי ענישה קדומים? האם ניתן בכלל לחוות את הגוף הפרטי כפי שהוא? דומה ששאלות אלה מלוות את המחשבה ואת ההגות המערבית: האם בכלל ניתן לבודד ולהבחין בדבר כשלעצמו? ואם נרחיב את הדברים אל עבר הפסיכואנליזה: האם ניתן לתפוס את העצמי כישות עצמאית נפרדת מזולתה?

ליטל מציעה תנועה בין קול למבט – מעבר בין קולה של האם למבטה של הבת, בין הקולות המתכתיים לבין האור הנפרס אל עבר הדברים ולתוכם.

בספר הקול והמבט בעריכת ורד לב כנען ומיכל גרובר פרידלנדר[2] נפרסת אסופת מאמרים המתבוננת במושגי הקול והמבט, שאותם מציעות העורכות לתפוס כמושגי יסוד, המבנים את החשיבה המערבית. היחסים שבין הראייה לשמיעה מתהווים ומשתנים, כאשר בסיסם, במידה שאנו מסתמכים על הכתוב בספר בראשית, נטוע ביחסי האל והאדם ובאיסור שבראיית האל נוכח יכולתו של האדם לשמוע את קולו. הקול נבחן במידת יכולתו להיות אוטונומי, עצמאי, במידת האפשרות של הדוברת להזדהות עם קולה ולבחור בו, ובמידת ההשפעה שיש לו במרחב שבו הוא נשמע. המבט המוצע הינו מבט בעל כוח. במאמרו של חגי כנען, "הפילוסוף והחלון, על הפתולוגיה של המבט"[3], מציע כנען את תפיסתו האקזיסטנציאליסטית של סארטר אודות המבט – מבטו של האחר המעורר במושא התבוננותו את החרדה והאימה ולמעשה מתקף באקט ההתבוננות את הסובייקטיביות של האחר. אני מבקשת להציע את התנועה שמקיימת ליטל בין קולה של האם למבט שלה על עצמה. אין זה מבט אקזיסטנציאליסטי בינה לבין האחרת, אלא מבט אל עבר עצמה. הרישומים שרושמת ליטל חושפים לא מעט את איברי המין ורגליים מפוסקות. אפשר להתייחס אליהן כתנוחות השאובות מצילומי פורנוגרפיה, אך ניתן גם לחשוב אותם ככמיהה לרגע ההולדת. אפשר לחשוב את הרגע הזה כרגע שבו נולדת הילדה ואפשר גם לחשוב על הכמיהה לקול, קולה הראשון, צעקתה הראשונה בעת נשימתה הראשונה, החופשייה, העצמאית ברגע ההיפרדות, טרם התערבב עם קולות הסביבה.

[1] רונית מטלון, קול צעדינו, 2008, תל אביב: עם עובד, עמ' 9.
[2] ורד לב כנען ומיכל גרובר פרידלנדר (עורכות), הקול והמבט, 2002, תל אביב: רסלינג.
[3] שם, עמ' 133-146.