מאיר סידי רוקם פורטרטים חיים, צבעוניים ומדברים הנדמים כתמונות סלפי או לחילופין כתמונות פספורט. בתמונות הרקומות מעשה אמן מופיעים ומתחלפים חבריו הקרובים והן למעשה מיפוי חברתי של מעגלים חברתיים, רגשיים ואישיים. מבט מעמיק בפורטרטים חושף את הצד הנסתר בעבודת הרקמה, המעיד על היותם הרבה מעבר להעתק פורמלי של צילום פספורט או סלפי, זה אינו ״עוד״ סטורי באינסטגרם. מבט מעמיק ביצירות חושף את השתקפותן של חוויות חיים, שברי זיכרונות, מבטים של אנשים חיים ומתים, עצב ושמחה, היסטוריה ותחושת מקום – זו למעשה גיאוגרפיה רקומה של אדם, גיאוגרפיה חברתית ורגשית של סיפור חיים עשיר ומורכב. סידי רוקם את כל אלו מתוך תחושת שליחות ותיקון. בניגוד למשורר יעקב אורלנד שכתב על עצמו ״ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב״(היו לילות, מילים-יעקב אורלנד, לחן- מרדכי זעירא) סידי רוקם את פניהם של חבריו, את מבטיהם, את מבע פניהם, תסרוקתם ומנציח רגע בחייהם. גיאוגרפיה חברתית ורגשית כבר אמרנו.
סידי מבקש לתקן את חרדותיו, את רגשותיו, את פחדיו, את הפחדים והחששות שיש לכל יצור חברתי, ועושה זאת באמצעות שימוש בטכניקה מסורתית, הנחשבת, כפי שטענה הסוציולוגית וחוקרת האמנות שרה חינסקי, לאמנות עממית ״נמוכה״, מזרחית ונשית. את החשש האנושי הקיים בכולנו מכך שנישאר ללא תמיכה ומעגלים חברתיים רוקם סידי ובורא עולם מוכר אך חדש – רוקם את חבריו הוותיקים ואת מעגליו החברתיים ובורא מהם מעגלים חברתיים שישארו לעד, רקומים ומונצחים בתוך מסגרות עץ מאולתרות.
עבודותיו של סידי מזכירות לנו גובלנים של פעם, אסתטיקה של העבר, שלא ישוב עוד. ״תמונת עבר שלא ישוב״ כפי שטוען וולטר בנימין, פורטרטים שהם ״מחוזות זיכרון״ בלשונו של התיאורטיקן הצרפתי פייר נורה. לדידו של נורה: "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים" (נורה, 1993: 6). כך עבודת הרקמה, על אף תפיסתה כאמנות שולית ונחותה, הופכת בידיו המיומנות של סידי ככלי להעצמת הזיכרון, ולדרך שלו לספר את סיפורו החברתי, את מעגלי חייו, על כל מורכבותם, ולהציע מבט מעמיק אל נפשו ורגשותיו. בכך התערוכה הינה המשך לתערוכתו הקודמת Why don’t you love me בה עסק סידי בחוויות ילדותו, במשפחתו הקרובה והרחוקה ובטראומות ושברי החיים. גם בתערוכה זו, הפורטרטים התלויים על הקיר מביעים קליידוסקופ שלם של רגשות הבא לידי ביטוי במנעד הצבעים, במסגרות העץ הישנות ובחוטי הרקמה.
יצירותיו של סידי מקבצות יחד אנשים שונים, בגילאים שונים, ממקומות שונים בארץ, ואלו מתקשרות זו עם זו כמו במסיבת קוקטייל שבה מתקבצים יחד חבריו ומכריו. אבל המסיבה עלולה בקלות להפוך גם לאירוע אבל וזיכרון, והפרצופים המחייכים של החברים עלולים בכל רגע לומר דברי סיכום והספד לאנשים שאינם עוד עימנו. הגיאוגרפיה החברתית והרגשית מבטאת, אם כן, מנעד רחב של אפשרויות, והחברים יכולים להתכנס יחד בשלל נסיבות, מהן משמחות ומהן עצובות. כמו החיים עצמם, הפורטרטים הרקומים מבטאים מנעד רגשות, ומנעד אפשרויות, טראומה וניצחון, שמחה ועצב, חברות ובדידות, והרשות נתונה בידי המתבונן להחליט מה יקרה כעת.

טקסט: ד״ר חן משגב, גיאוגרף, מתכנן וחוקר מגדר ומיניות, האוניברסיטה הפתוחה