התערוכה מכנסת שלוש סדרות של עבודות ועוד עבודה אחת בודדת, כולן עוסקות במתח שבין התנועה הזורמת לדמימתה והרשמים הנאצרים בפעולה זו. הדימוי כבר לא קיים בפני עצמו הוא מאבד את עצמו לדעת ומופיע רק כיחס, כנפילה, כמתח בין הסמיך הדחוס לנגלה.

הפרחים - נוצרו מהמפגש של החומר בנייר, הם פוגשים זה את זה ,לעיתים תומכים ולעיתים נאבקים זה בזה. תנועה ריתמית ההולכת אל סופה הדומם, הממצה, היפה. ''אין פרחים שחורים בתי'' כתב יעקב שבתאי בשיר נשכח. הפרחים שחורים והם מפארים עצמם בלובן התוחם אותם, מקיימים זה את זה בניגוד שביניהם ''חלב שחור'' (צלאן), היא הרוח השורה בפרחים הללו.

מאי - ענף שעלים אוחזים בו בדרך הטבע. העבודה נוצרה על רקע עולם שתנועתו מתקיימת על ציר הזמן, מתמשכת, מערסלת אך זהו גם עולם שבו התנועה האישית, אינה מובטחת, שבירה, סתוית. עולם שבו ילדים משלימים את חייהם לפני הוריהם. עלווה שאחיזתה בענף הולכת ומתמעטת.

Fall - דימוי המתגבש לכדי נפילה, נתון לכוח הכבידה, נע במדרון חלקלק בלתי נמנע. מקריות וגורל מנוגדים זה לזה לכאורה שכן המקריות מתרחשת במעשה בעוד שהגורל נקבע לפניו. בכל זאת שניהם מתקיימים יחד והתוצאה לא ניתנת לשינוי.

הילות - הן חלק מסדרה רחבה יותר ששמה שמש שחורה (קריסטבה), הדף כמצע לשני כוחות- האור והחושך. הם מתקדמים זה לקראת זה, נפגשים ונעצרים. הופכים לישות אחת ,יוצרים רגע, חלקיק זמן שהופך לנצחי. שכבות אבק הפחם סמיכות, אטומות. הפחם בולע וחונק .רסיסי האור מתפרצים בשוליו, זהו אור מעט, לא אור גדול. כך השחור הנוכח, המלא, הופך מפלט מפני האור הבוקע, ארכיטיפ שיש בו תנועה בין שני קיצונים.
מקריות אל מול עין מפקחת, חופש אל מול הקפדה מוחלטת, התרחקות והתקרבות ההופכים שניהם את הלא נראה לגלוי השלם. המחזוריות של העונות, התנועה, הפריחה והקמילה. זהו הכללי, ההיולי, המרחב בו מתרחש הכל. במובן הפרטיקולרי, האישי והזמני, כל אלו מייצגים עצירה, דמימה, נפילה.