המפגש עם אנשים עטויי מסכה מייצג אולי טוב מכל את החוויה בה עוסקת העבודה של תמר שפר. יש קושי לזהות אפילו אנשים שמכירים. חלק מתווי הפנים שלהם מחוקים, והשאר, הגלויים והמוכרים, הם כמו רמזים שמתמהמהים להתגבש לזהות מפוענחת.

אפילו המוכר דורש פיענוח.

זו התחושה גם ביחס למה שקורה באופן כללי. העולם מוכר אך לא נהיר. סגר בבית פנימה יוצר תחושה שהעולם בחוץ נמחק והופך מוחשי פחות ופחות. סדרי עולם שהיו מובנים מאליהם מתפוגגים. ההווה והרגע הופכים לחידה. שברי זיכרונות ומידע חלקי, לעיתים שיקרי, מסרבים להתחבר ל"תמונה גדולה" בעלת פשר.

תחושות אלה אינן חדשות לשפר ומעסיקות אותה בעבודתה כבר מספר שנים. הן מתחזקות עוד יותר עכשיו, בימי קורונה, ונמצאות במרכז המיצב "בין שני קירות".

המיצב מותאם במיוחד לכניסה לגלריה ומוצג על שני קירות הניצבים זה מול זה במרחק קטן. הוא מורכב מעבודות שמותקנות על הקירות זו לצד זו בגבהים שונים, לעיתים בחפיפה זו עם זו, כך שנוצר כעין תחביר. אלה עבודות פיגורטיביות, אולם הדימויים שהן מביאות לא מייצגים דברים אמיתיים בעולם אלא רמזים או עדויות עקיפות לקיומם של דברים. מדובר בדימויי השתקפות, תמונות מראה, שיבושים, פנטזיות, ושאריות דימויים שעברו מחיקה ורדוקציה של פרטים ומימדים. על שני הקירות נראים דימויים דומים, וכך הופכים גם הקירות, לסוג של השתקפות זה בזה.

המרחק הקטן שבין הקירות לא מאפשר לראות את שניהם יחד וגם מקשה על ראייה מלאה של המכלול במבט אחד. הצופה חייב להסתפק כל פעם בחלק קטן של הקיר. העבודה מחברת שאריות ורמזים שמצטרפים זה לזה ולפיסות ה "כלום" הלבן שמספקים הקירות. "התמונה הגדולה", לפחות
מנקודת המבט של האמנית, היא איווי שלא ימומש.