התערוכה ״[אחרי] זולטן קלוגר״ – אשר הוצגה לראשונה בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי – מתחקה אחר סיפור חייו ויצירתו של זולטן קלוגר – צלם שאפתן ומוכשר שנולד בהונגריה, ברח לגרמניה, ומשם הגיע לישראל ב-1934, והפך לצלם המרכזי של מנגנון התיעוד והתעמולה הציוני בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. תצלומיו, המתעדים את המדינה שבדרך, הפכו ברבות השנים לנכסים לאומיים-תרבותיים. אך למרות מקומו המרכזי בהבניית הנרטיב המקומי, בשנת 1958 עזב את הארץ וניתק את כל קשריו עם הממסד הציוני. הוא השאיר אחריו אוסף של כ-50,000 תשלילים, המחולקים בין ארכיונים שונים בישראל, ומרכיבים עד היום את הקאנון הויזואלי של ימי המנדט ושל שנותיה הראשונות של המדינה.
חשיבותו ההיסטורית במנגנון בניין האומה עומדת כמעט בסתירה לדמותו הנעלמת. בניגוד לאוספים האדירים של תצלומים היסטוריים שהשאיר בישראל, כמעט לא נותרו תצלומים או מכתבים אישיים שלו, וגם לא בני משפחה שיעידו על חייו. הפער בין תפקידו המרכזי במנגנון הציבורי לבין דמותו התלושה, בין תצלומיו שעיצבו את תחושת השייכות של דורות שלמים, לבין ניתוקו מן המרחב הישראלי, הציתו את דמיונה של תמר כץ. וכך, מפעל חיים מרשים שנקטע, מאגר אדיר של דימויים מהפנטים ודמות שעזבה ונשכחה, הופכים בתערוכתה למשל על תהליך של בנייה, השתרשות, התנתקות ועזיבה.
התערוכה מורכבת מעבודת וידאו מרכזית, המבוססת על פעולה גופנית פרפורמטיבית, ממיצב פיסולי ומסדרת קולאז'ים צילומיים. אלה מדגימים היטב שורה של מעברים מדיומאליים והתמרות חומריות העומדים בלב עבודתה של כץ: אלמנטים מתוך תצלומי ארכיון היסטוריים הופכים לאובייקטים תלת ממדיים בתהליך של מידול, הדפסה ופיסול ידני, ומצולמים מחדש בעבודת הווידאו ובקולאז'ים העכשוויים המלווים אותה, במהלך המדגיש את הזמן שחלף.
עבודת הווידאו שעומדת במרכז התערוכה מבקשת לבטא את הפער בין מפעל ההתיישבות והבנייה שתיעד קלוגר במצלמתו לבין ארעיות חייו בארץ, באמצעות תיאור בנייתו וקריסתו של מודל פיסולי ארצישראלי. במה שנדמה כמערכה ראשונה, נראית דמות מסתורית עסוקה בעבודת בניה. תחילה היא מניחה את הקרקע – במה מודולרית עשויה טלאים-טלאים של משטחים אפורים ומאובקים, כלוחות ושברים טקטוניים המרכיבים "עולם חדש". לאחר מכן, היא מציבה עליה מבנים ארכיטקטוניים ואובייקטים שונים המופיעים בתצלומיו של קלוגר, אשר מודלו, הודפסו וצופו בחומרי בניין כמו מלט וגבס. ידי הדמות עסוקות בעבודה עמלנית, מעצבות מרחב שכמו נלקח מתוך התצלומים. הן משייפות, מארגנות וממיינות, מניחות על הבמה מבנים ופסלים, צינורות, שברים ומוטות; יוצרות מעין יקום ארעי, מתקפל, מעין עולם להרכבה עצמית, שניתן לפרק, לנייד ולבנות מחדש. ואכן, המרחב שנבנה לא שורד זמן רב. אט אט מתגברת בו סופת חול, ותנופת הבנייה מפנה מקומה לרוחות עזות המחוללות בו שמות. כאילו כוחות הטבע חודרים אל המרחב המצולם והסגור, מערערים את יציבות הקרקע שנבנתה ומאיימים לכסותה כליל בחול ובאבק. מששוכחת הסערה, במה שאולי ניתן לראות כמערכה שלישית, מתגלה על הבמה דמות נוספת, כמו פסל אנושי בקנה מידה גדול המתעורר אט אט לחיים. הדמות מתנועעת, שולחת זרועות מתפתלות מתוך פתח ברצפת הבמה, מותחת אותן לצדדים ככנפיים, מתגבהת מעלה כעוף חול מאובק הבוקע מתוך מרחב תת קרקעי סמוי. היא בוראת בגפיה מעין חיה קדמונית גדולה, המגששת דרכה ומבקשת להגיח ולקום מן ההריסות, ומסמנת בגופה אפשרות של בנייה מחדש.
על אף טבעה המגויס של עבודתו, נדמה שתצלומיו של קלוגר לא רק מתעדים בנייה של יקום חדש בידי אחרים, אלא מבטאים גם מבע אישי-אמנותי. במשך שני עשורים בודד קלוגר מן המציאות רגעים של יצירה ובנייה של הארץ היהודית החדשה. הוא לא רק תיעד את פס הייצור הבלתי פוסק של העולם הארצישראלי החדש, אלא לקח חלק בפיסול המציאות והיה מבמאיה המרכזיים של הפנטזיה הציונית הנרקמת. עשרות אלפי הדימויים שיצר עזרו לטשטש מציאות של מאבק, טראומה, גירוש ופערי תרבויות ולהתאימה לאוטופיה החלוצית. "קלוגר, שהצטיין באיכויות צילומיות גבוהות עוד בגרמניה, צילם בצורה תיעודית-מבוימת עבור הקרנות" כותבת האוצרת וחוקרת הצילום ד"ר רונה סלע בספרה "צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (2000), "סודו של קלוגר היה שאת רוב תצלומיו הוא ביים, ובמיוחד כשהמציאות לא תאמה לציפיות".
שנת 1958, השנה שבה עזב קלוגר את הארץ, היא שנת העשור להפיכתה של התנועה הציונית למדינה ריבונית. סיפורו מעלה אפשרות כי ברגע שבו התבססה המדינה, והדימוי התגבש לכדי עובדה פוליטית, התייתר מי שסייע לברוא אותו, האמן הזר, המתבונן מבחוץ, שמעולם לא היה נטוע באמת במקום שייצג. הייתכן שקלוגר - תוהה כץ - שהתבקש לפעול על פי חזונם של פרנסי הציונות (סלע, 2003), חווה יותר מכל את הפערים המתקיימים בין המציאות לבין הדימוי המצולם? האם זיהה את הסדקים שיהפכו בעתיד לקרעים ולרעידות אדמה? התערוכה מציעה קריאה של הדימויים של קלוגר מבעד לעשרות השנים שחלפו מאז יצירתם, והערכה מחודשת של המאמץ שהיה כרוך ביצירתם. הפער בין ההבטחה העולה מן הדימויים ההיסטוריים לבין המציאות הנוכחית במרחב הישראלי מעלה שאלות מחודשות על בחירתו של קלוגר לעזוב את המדינה שרק נולדה.
הספר המלווה את התערוכה מאפשר היכרות עם עבודותיו הפחות מוכרות של קלוגר, אשר שימשו כהשראה לעבודת הווידאו של כץ; אלה שבהם ניכר דגש על ייצוג כמעט אמנותי של המקום. כץ ליקטה מנבכי הארכיון דימויים המתמקדים באדריכלות, בפיסול, במידול ובנוף; קומפוזיציות שבהן הגוף האנושי מופיע כמיניאטורי, והארץ נדמית כמרחב פיסולי, מופשט, נטוש או מרוחק. בדימויים אלה מופיעה הארץ כסט צילומים או כבמת תיאטרון מרוקנת מנוכחות אנושית – אתר שניתן לעצבו, לשעתקו ולהזיזו ממקום למקום. דימויי הגוף הציוני החורש, הלוחם והמרקד נותרו מחוץ לפרויקט, לטובת מבט על מנגנוני הייצוג עצמם ועל הדמויות הפועלות לייצר אותם.
הפרויקט ״[אחרי] זולטן קלוגר״ עוסק בדחף לעזוב לצד האפשרות לפעול בתוך הבדייה הצילומית כדי לחולל עולם חדש. הוא מביט בתצלומיו של קלוגר לא כבתיעוד של מה שהיה, אלא כחומר חי ועכשווי: דימויים שנוצרו כדי לייצב מציאות לאומית, אך נשפטים מחדש מתוך עמדה ביקורתית כחומרי גלם בתהליכי בנייה ופירוק. זהו ניסיון לשהות בתוך הפער שבין מאמץ הבימוי לבין פוטנציאל ההתפרקות, משל היו כוח אחד שלא ניתן להפרידו.